10 דברים שלא ידעתם על יו"ר שח"ם החדשה – ריקי בליך:
- התחלתי את הקריירה בעצם בגיל 12 ב״תופסים ראש״ שהיתה תכנית לנוער עם שירים ומערכונים בהנחיית נתן דטנר. התכנית היתה בשיתוף בית הספר לאומנויות שבו למדתי, והגעתי אליה בעונה האחרונה אחרי שכוכבים כמו עידו וטל מוסרי דנה דבורין ושיר גוטליב עזבו. אף אחד לא שם לב לילדה החמודה מכיתה ו' אבל הייתי שם, ויש את יוטיוב להוכחה. היום אני עובדת עם דטנר בתיאטרון הבימה וזו סגירת מעגל מאוד מרגשת מבחינתי. הוא כמובן לא זוכר אותי משם.
- בגיל 14 קיבלתי תפקיד ראשי ראשון בדרמה של הערוץ הראשון ב״מה שנקרא״, תכנית שהמחיזה ספרים ועשתה מהם דרמות קצרות. הייתי בתפקיד הראשי ובסוף הצילומים קיבלתי כתשלום 400 שקל בתלושים לקניה במשביר לצרכן. ועוד לחשו לי בשקט לא לגלות כי שאר הילדים שהשתתפו בתפקידים קטנים יותר קיבלו רק 200.
- אני רוסייה בנשמתי. אמנם נולדתי בארץ אבל לזוג הורים שהיו עולים חדשים טריים. עד גיל שלוש לא ידעתי לדבר עברית, פטפטתי רק ברוסית. כשהלכתי לגן הכל נשכח. אבל עד היום אני מבינה הכל וכשהייתי במוסקבה הצלחתי להסתדר ואפילו לנאום על הבמה ברוסית. אני אוהבת את התרבות הרוסית, את ההוויה המעונה, הדרמטית, הפיוטית שלה. ומצטערת נורא שלא השקעתי בלימוד של השפה לעומק. טיפ: אם תביאו לי דג מלוח חתיכת תפוח אדמה וכוסית וודקה, כבשתם את ליבי.
- מעולם לא רציתי להתפרסם. אני יודעת שזה נשמע כמו אוי אוי אוי כל כך קשה להיות סלב. אבל באמת ובתמים פרסום אף פעם לא היה המטרה שלי. כאמור, אני מעריצה את התרבות הרוסית וחלמתי לשחק במחזות של צ’כוב. לא בסדרות בפריים טיים. בצעירותי, בתיכון תלמה ילין, נהגנו לבוז לתרבות הרייטינג הנחותה ולחלום על הצגות פרינג׳. כשהפרסום פגש אותי לא היה לי קל בכלל להתמודד איתו. לקח זמן עד שמצאתי את מקומי הנכון בעולם המשחק. מצד אחד הבנתי שמפרינג׳ לא ממש קונים במכולת, אז אני בהחלט עובדת במשחק לפרנסתי, אבל נהנית מכך שהימים בהם הצביעו עלי, זיהו אותי ורדפו אחרי פפרצי, הם הרחק מאחוריי.
- יש לי ילדה אחת, אחת בלבד. שמה נעמי והיא השלמות בהתגלמותה. אני גאה בה מאוד, השקעתי בה את כל ליבי ונשמתי. לפעמים אני חושבת איך היה אם היו לי עוד ילד אחד או שניים, אבל אני מקבלת את התסריט המושלם של אלוהים ומאמינה שהכל לטובה. וכשאני מסתכלת על היצור היפה וטוב הלב שגידלתי, נחה דעתי, ואני מודה תודה גדולה על הזכות שנפלה בחלקי לגדל אותה.
- אני אדם מאמין. גדלתי במשפחה של חוזרים בתשובה. כולם התחילו כחילונים ולאורך שנות התבגרותי חזרו בתשובה. אלה היו שנים לא פשוטות, הרבה קושי וקונפליקטים בין חלקים של המשפחה הגרעינית שהיו חזק ביהדות ואחרים שלא הבינו מאיפה זה נפל עליהם. לקח לי הרבה זמן לנסח בתוך המרחב הדתי חילוני הזה איפה אני עומדת, מה האמונה שלי, ואיך אני בוחרת לחיות. אבל אני מודה על כל זה מאוד כי היום הדברים ברורים לי, אני מגדירה את עצמי חילונית חרדה. אינני משתתפת בחיי הכת החרדית, אבל אני בהחלט אדם ירא שמיים ומאמינה בחיים עם תחושה שיש דין וחשבון שאנחנו נותנים על המעשים שלנו. אני אוהבת מאוד את המסורת היהודית ומקיימת חלק ממנה, אבל לעולם לא ממקום של פחד מעונש או חובה, אלא מהרעיון המרגש שסבי וסב סבי וסבת סבתי גם הם עשו את אותם הדברים בחגים, ביום כיפור. זה מרגש אותי. ומעבר לזה יש לי כמובן את אלוהים שלי, הפרטי, שאיתו אני ביחסים קרובים ואינטנסיביים מאוד.
- אני בחורה עצבנית. מאוד. תמיד הייתי. בנוסף להיותי רודפת צדק אובססיבית. במשך שנים יישמתי תכונה זאת כלפי נהגי מוניות, אנשים שזורקים פלסטיק לפח מיחזור של נייר, וסתם בני אדם מעצבנים. עם השנים למדתי לנקז את העצבים האלה למקומות חיוביים וקונסטרוקטיביים. הצטרפתי לוועד השחקנים בהבימה, התחלתי להיות אקטיביסטית ולהתנדב ולתרום בעולם האקולוגיה, להצלת כדור הארץ, ולאחרונה ממש נבחרתי לוועד המנהל של שחם ארגון השחקנים ואף מוניתי ליושבת הראש. זה נותן לי המון אופציות לנתב את העצבים ומלחמות הצדק לטובת חברותיי וחבריי השחקנים, לשנות מעט את העולם, לעזור כמיטב יכולתי, וגם כמובן לריב ולהתווכח - התחביב הכי אהוב עליי. אני לא יכולה להגיד שלגמרי הפסקתי לצעוק על נהגי מוניות, אבל יש בהחלט שיפור.
- אין לי חברים מהתחום. כלומר, יש לי כמובן, הבימה בשבילי היא ממש משפחה, יש לנו, השחקנים, יחסים אוהבים וקרובים מאוד, ויש כמה שחקנים ושחקניות בתאטרון שאני אוהבת בכל ליבי ונפשי. אנחנו גם מבלים ביחד לפעמים ומפגישים את המשפחות. אבל החברים הקרובים ביותר שלי, המשפחה האלטרנטיבית שלי, החבורה שלי, מורכבת מאנשים שאינם שחקנים. מלבד החברה הכי טובה שלי שהיא שחקנית אבל חיה כבר הרבה שנים בברלין. בשנים שהייתי מפורסמת והיה לי קשה עם זה, החבורה היקרה שלי הייתה אי של שפיות, והזכירה לי ממש טוב כמה אני עדיין לגמרי ריקי פרום דה בלוק.
- בצעירותי עבדתי כדיילת מכירות בחברה גדולה. לא מזמן סיפרה לי מישהי שעבדה שם שכולנו היינו מקוטלגים לפי מידת היופי שלנו ולפי כישרון המשחק והפרפורמנס. אני, למרבה העצב, הוגדרתי רק כ׳נאה׳ (לפניי היו ׳יפה׳ ו׳יפה מאוד׳) וגם לא הוגדרתי כבעלת כישרון משחק. זה כמובן פגע בי מאוד, אבל הסביר למה באחד ממבצעי קידום המכירות שעשינו פרסמנו קטשופ שעומד על הראש, ומי שהוגדרו ״שחקנים״ נאלצו להיכנס לתוך בובה ענקית של קטשופ, שלצערם, כיוון שהוא היה עומד על הראש, הפתח התחתון לרגליים היה צר במיוחד. הילדים בקניון בו עבדנו גילו מהר מאוד שאם דוחפים את בובת הקטשופ היא פשוט נופלת בלי שום יכולת לבלום עם הרגל. תפקידי כדיילת ה׳נאה׳ היה לצעוק על הילדים להניח לקטשופ בשקט. בקיצור, אין תפקידים קטנים, יש בובות קטשופ גדולות.
- אני מכורה לאוכל גורמה, אוכל בכלל, וטעים ככל האפשר בפרט. אצלנו במשפחה בישול לא היה הצד החזק, אם להיות עדינה, ולא ידעתי במשך הרבה זמן שיש בעולם משהו שהוא לא שניצל טבעול ופסטה בלי כלום. בגיל 16 החברים שלי מתלמה ילין לקחו אותי לסושי הראשון שנפתח בתל אביב, טעמתי, ופרצתי בבכי. אמיתי. מעולם לא טעמתי טעם מורכב ומופלא שכזה. מאז, גם כשהייתי ענייה מרודה, גם כשאין זמן ואני באמצע שום מקום - לאכול טעים, זה כל מה שצריך כדי לגרום לי להזיל דמעה של אושר.
