מאמר דעה, על הצלת התרבות בישראל, שכתב מרכז שח"ם שחר בוצר והתפרסם בעיתון "הארץ"
עם סיומה של מערכת הבחירות, עת מתחילים הדיונים והמשא ומתנים הקואליציוניים על חלוקת התיקים, ניצב אתגר חשוב ומהותי שנדחק כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי- אתגר התרבות הישראלית. אנו חיים בסביבה המייצרת וצורכת תרבות, אך היא קורסת מבין ידינו מאחר ומדינת ישראל לא מצאה את הדרך הנאותה לתקצבה ולחלקה באופן שוויוני ועל פי קריטריונים הגיוניים ומצמיחים. אתגר מורכב יוצב בפני שר או שרת התרבות הבא, שיצטרך להתמודד עם הפער העצום שנוצר בין הכוונות וההצהרות בדבר העצמת התרבות בפריפריה ביחס לזו הקיימת במרכז, לבין היישום בפועל של החזון המדובר.
בשנים האחרונות הפעיל משרד התרבות תכנית לקידום תרבות בפריפריה. במסגרת התוכנית הייעודית התווספו כ-71 מיליון שקלים לתקציב בשנים 2011-2012, בנוסף לתמיכה השוטפת. על אף ההצהרות והכוונות הטובות לפיתוח הפריפריה, ניתן לראות שהמציאות רחוקה מהחזון, בתיאטרון לדוגמא- כ-70% מכלל התמיכות של משרד התרבות ניתנות לתיאטראות בגוש דן בלבד, כ-13% מכלל תמיכות משרד התרבות מיועדים לתיאטראות בעיר ירושלים, והיתר - פחות מחמישית מכלל תקציב התמיכות בתיאטרון, מוקדש ליתר התיאטראות הפזורים בכל רחבי הארץ.
מדוע זו החלוקה? פשוט מאד, כיוון שהקריטריונים לקבלת התקציב ממשרד התרבות הם כאלו שברובם תלויים במספר ההצגות שהופקו ובמספר ההרצות (הופעות של כל הצגה). הקריטריונים הללו יצרו מצב בו התיאטרונים הקטנים יותר בפריפריה לא מצליחים להתחרות ביכולות המכירה שסיגלו לעצמם התאטרונים הגדולים- ייצור הצגות 'אטרקטיביות' עם כוכבים מוכרים בשילוב מחלקות שיווק שלא היו מביישים חברה סלולרית. כך למעשה תאטרונים חזקים מריצים הרבה מעבר למה שהיו רוצים רק בכדי לזכות בתקצוב התמיכה השוטף ממשרד התרבות על חשבון יתר התאטראות בפריפריה.
אם לא דיי בכך, מבין מבחני התמיכה במוסדות תרבות הפועלים בפריפריה, ניתן משקל גבוה במיוחד (25%) למידת הצלחתו של מוסד התרבות בגיוס כספים והרחבת היקף התמיכה בו מעבר לתמיכה הציבורית. כך שלמעשה, מבחן זה מהווה בסיס לתמיכה כפולה לה זוכים שוב- המוסדות החזקים יחסית, אלו שמסוגלים לגייס תקצוב מקביל מתרומות ועיריות חזקות. המוסדות הקטנים המתקשים למכור הצגות של יוצרים ושחקנים צעירים ולגייס תרומות, מפסידים בשיטתיות גם את התקצוב למוסדות ואפילו את התקצוב הייחודי שהיה אמור לסייע למוחלשים.
מרכוז התרבות לתל אביב הוא בעל השלכות רבות, הן על צרכני התרבות, הן על הקהילה ובני הנוער, הן על היוצרים והן על היצירה התרבותית עצמה. נוצר מצב בו יוצרים ושחקנים מחויבים לגור באזור תל אביב על מנת להצליח להתפרנס מעבודתם, מה שממרכז את מרבית העשייה התרבותית בישראל אל אזור המרכז. בכל מדינה מערבית ישנו מרכז תרבותי ב'עיר הגדולה' שממנו יוצאת מרבית היצירה, אך בישראל כמו בישראל, ניתן לזהות בבירור ריכוזיות תרבותית בלתי סבירה ושאינה עומדת בשום אמת מידה סבירה של מדינה מערבית. בפועל, תחום התיאטרון בישראל כמעט ואינו מעניק במה ליצירה פריפריאלית ייחודית ומסתפק בהפקות תל אביביות מסחריות שמתוקצבות היטב ומסתובבות בארץ.
הצלת התרבות בישראל תחייב את שר התרבות הבא לפעול למען שיקום התיאטראות במרכז וחיזוק והקמת תיאטראות בפריפריה- לשם כך המדינה חייבת להגדיל את תקציב התרבות ל1% מתקציב המדינה כנהוג במדינות ה-OECD. אולם, במבט מפוקח אל עבר המצב הכלכלי הצפוי לנו בשנת 2013, בשלב ראשון ובכדי למנוע קריסה של המערכת, יש להגדיל את תקציב התרבות מ-0.17% מכלל תקציב המדינה כיום, אל סך של 0.20% לפחות מכלל התקציב (גידול של כ-100 מיליוני שקלים). אך, לא פחות חשוב מכך, יש במקביל לשנות את הקריטריונים לתמיכה כך שיהיו שוויוניים ולפעול להקמת תיאטראות נוספים בפריפריה. פרישה ראויה של התיאטראות ברחבי הארץ, והורדת הנטל מתאטרוני המרכז מהמירוץ אחר מכירת אלפי הצגות, גם תעודד את היצירה בפריפריה ותפרק את הריכוזיות בתחום התיאטרון, וגם תייצר אלטרנטיבה פרקטית ליוצרים ולשחקנים להתגורר, להשפיע ולפעול מחוץ לאזור המרכז.
