מאמר תגובה של שחר בוצר למאמר של ניר קיפניס שפורסם ב-20.10.13 בגלובס
במאמרו כותב ניר קיפניס כי ב"טלוויזיה המסחרית מי שבוחר את התוכן הוא הקהל". לטענתו, העם מצביע באופן דמוקרטי באמצעות השלט, ומבין האפשרויות המוצעות לו – תכניות ריאליטי לצד סדרות מקור ודרמה, הוא בוחר ברובו לצפות בריאליטי. אך האם זה אומר שעל המדינה לפעול רק על פי הביקוש ונתוני הרייטינג או שיש להגדיר מה ראוי מבחינה ערכית שישודר?
אזכיר כי הטלוויזיה הישראלית הציבורית והן המסחרית הינה משאב ציבורי שניתן על ידי המדינה לזכייניות. לפיכך, על הגופים הרגולטורים מטעם המדינה לקבוע מה נכון שיהיה משודר. בדיוק כפי שנהיר לכולנו מדוע אין לשדר תכניות ארוטיקה לפני שעות הלילה ומדוע יש למנוע פרסומות סמויות בתכניות ילדים, הרי שזה ברור כיצד סדרות מקור ישראליות מהוות דרך לשימור התרבות והשפה העברית, ובאיזה אופן הן מסייעות ליצירת חברה איכותית וטובה יותר.
אז נכון, כאשר מודדים בצורה יבשה את הרייטינג, "הכוכב הבא" או "אמא מחליפה" משיגות אחוזים גבוהים יותר מ"בני ערובה" או "בלו נטלי". קיפניס מיהר לטעון אף לטעון כי "הכוכב הבא קורעת אותן". אך בשום אופן אין הדבר אומר שעלינו להשלים עם הנתונים הללו ולהסיק בהכרח כי זה "רצון העם".
חשוב להבין כי מספר הפרומואים שלהם זוכות תכניות הריאליטי בשעות הפריים טיים אינו בר השוואה למספר הפרומואים שמקבלות סדרות הדרמה. האם לנתון הזה אין השפעה? כמה אחוז מהציבור הישראלי נחשף לפרומו של "בני ערובה"? ואילו בהשוואה, כמה פעמים ראינו בשבוע האחרון על המסך את בר רפאלי מקדמת את הריאליטי החדש "אקס פקטור"? מדובר בפערים עצומים של פרסום מקדים, שייתכן מאוד שלאחר מכן משפיעים גם על אחוזי הצפייה בזמן אמת.
בדיוק כפי שהמדינה קובעת עבור התלמידים בבתי הספר מה חובה עליהם ללמוד לקראת הבגרות, ומחליטה עבור הנהגים מהי המהירות המותרת לנסיעה בכביש מהיר, גם בתחום התכנים המשודרים על המסך, על המדינה להציב גבולות, לכוון ולווסת.
לחברי מועצת הרשות השנייה ולאלו במועצת הכבלים והלווין תפקיד חשוב ומהותי בעיצוב החברה הישראלית. אל לנו לזלזל בכך. אם נניח את הדעת וניתן ל"עם לבחור באופן דמוקרטי", כפי שטוען קיפניס, גם את התוכן המשודר על המסך, איך ייראה המסך שלנו בסופו של דבר? ובהתאם לכך איך ייראו פניה של החברה?
לקריאת המאמר המלא של ניר קיפניס לחץ/י כאן.
