הצעת החוק לסגירת רשות השידור והקמת גוף חדש לשידור הציבורי נמצאת בשלבי חקיקה מתקדמים בכנסת. ההצעה הזו, שזוכה לתמיכה רחבה, אמורה לראשונה להקים גוף שידור ציבורי עצמאי, ללא מעורבות של הדרג הפוליטי.
בהצעת החוק מפורטות הדרישות לכל נציג, נציג אחד בלבד נדרש לנסיון קודם בתחום היצירה הטלויזיונית והקולנועית. גיא לואל, חבר ועד בארגון שח״ם דיבר בשם איגודי היוצרים "לא ייתכן שבמועצת המנהלים ישבו שני נציגים הבקיאים בפיננסים ויודעים לקרוא דוחות כספיים בעין כלכלית ונציג אחד בלבד שבקיא ביצירה טלוויזיונית. מן הראוי שיהיו לפחות שני נציגים הבקיאים ביצירה טלוויזיונית ויודעים לקרוא לוח שידורים בעין מקצועית". שר התקשורת גלעד ארדן הבטיח לשקול להעלות את מספר חברי מועצת המנהלים ל-10 כדי לאפשר נציג נוסף מתחום היצירה הקולנועית והטלוויזיונית, וכדי שההרכב יכלול לכל הפחות 5 נשים.
ההצעה מרחיקת לכת ביחס למצב הנוכחי ברשות, ומאפשרת נתק יחסי בין הדרג הפוליטי למינויים ברשות השידור - בין השאר באמצעות הקמת ועדת איתור בראשות שופט בדימוס שתבחר את יו"ר הרשות. ואולם לא מעט גורמים סבורים כי יש לשפר גם את ההצעה הזו וליצור נתק אפקטיבי יותר בין פוליטיקה לשידור הציבורי.
עיתונאים בכירים ברשות השידור לצד אנשי אקדמיה מעלים תמיהות רבות בנוגע לסעיפים שונים בחוק. כעת גם ד"ר תהילה שוורץ־אלטשולר, ראש פרויקט רפורמות במדיה במכון הישראלי לדמוקרטיה, מציגה חוות דעת מפורטת בנושא. הנה השאלות וההצעות המרכזיות של שוורץ־אלטשולר וגורמים נוספים בענף.
- מדוע לא התקבלה ההמלצה להקמת מועצה מייעצת?
ועדת לנדס נעזרה בשירותיה של חברת הייעוץ בראשות רם בלינקוב. ההצעה של בלינקוב היתה לכאורה קיצונית, והפקיעה את כל הסמכויות של הדרג הפוליטי מהשפעה על מינויים ברשות. לפי ההצעה, הרגולציה הייעודית לשידור הציבורי תיעשה באמצעות מועצה ציבורית מייעצת, שתמונה על ידי ועדת איתור. המועצה המייעצת היא זו שתמנה את יו"ר דירקטוריון הרשות, והדירקטוריון ימנה את המנכ"ל. כלומר, בפועל לשר או לממשלה אין שום קשר ישיר למינויים במועצת הרשות.
בחוק הנוכחי, המבוסס על המלצות ועדת לנדס, אין מועצה מייעצת. השר ממנה ועדת איתור, בראשות שופט בדימוס, שממליצה על חברי הדירקטוריון. המינוי בפועל נעשה על ידי השר האחראי.
מדוע שונתה המלצת בלינקוב? בוועדת לנדס סברו כי הקמת גוף ציבורי נוסף מיותרת ועשויה לגרור קשיים בניהול, בדומה למועצות ציבוריות בגופים אחרים, כמו מועצת הרשות השנייה. לדעתם, המודל המוצע מספק הגנות טובות מפני השפעות פוליטיות.
- מדוע השר ממנה ומדיח את יו"ר ועדת האיתור?
בראשות ועדת האיתור שבוחרת את יו"ר מועצת הרשות יעמוד אמנם שופט בדימוס, אך מי שימנה את השופט הוא השר האחראי באישור שר המשפטים. שוורץ־אלטשולר סבורה כי מעורבות זו של הדרג המיניסטריאלי היא מיותרת. בנוסף, גם האפשרות שניתנה לשרים להדיח את יו"ר ועדת האיתור נראית "מיותרת ומזיקה".
שוורץ־אלטשולר מציעה כי מינוי יו"ר ועדת האיתור ייעשה באמצעות נשיא בית המשפט העליון. גם סמכויות ההדחה יישללו מהשר ויעברו לנשיא בית המשפט. הליך מעין זה קיים בחוק להקמת ועדת חקירה, ומטרתו למנוע השפעה של הדרג הפוליטי על ההליך.
- מדוע השר ממנה בפועל ויכול להדיח את חברי המועצה?
הצעת החוק הנוכחית הגבילה משמעותית את מרחב הבחירה של השר הממונה. ועדת האיתור בראשות שופט היא זו שממליצה לשר על תשעה מועמדים למועצה, כשאחד מהם הוא היו"ר. המינוי בפועל נעשה על ידי השר, אך הוא יכול רק לפסול מועמדות ולא לבחור מבין כמה מועמדים, וכל פסילה שלו תצטרך להיות מנומקת.
שוורץ־אלטשולר סבורה כי עדיין אין סיבה שהשר ימנה את הדירקטוריון. לדבריה, העובדה שמועמדי הוועדה צריכים לקבל את אישור השר "משפיעה מהותית על טיב עבודתה של ועדת האיתור. במקום לשאול את עצמם מי הם האנשים המתאימים ביותר, הם ישאלו את עצמם מי הם האנשים המתאימים ביותר על דעת השר".
גם הסמכות להדיח או להאריך כהונה של חברי מועצה, שנמצאת בחוק הנוכחי בידי השר באישור ועדת האיתור, צריכה להיות לדבריה רק בידי ועדת האיתור.
באותה מידה, שוורץ־אלטשולר מציעה למחוק את הסעיף שמאפשר לממשלה לפזר את המועצה כולה, אם היא אינה ממלאת את תפקידה. הצעה זו נועדה במקור למנוע תרחיש אימים שבו המועצה והנהלת הרשות אינם מתפקדים, אך לא ניתן להזיזם ממקומם. לדברי שוורץ־אלטשולר, "שוט הפיזור תמיד יהיה בידי הממשלה. סעיף זה יהווה שסתום להפעלת לחצים פוליטיים. סופה של המועצה יהיה כמו מליאת רשות השידור הנוכחית", היא כותבת.
- האם אפשר למנות יו"ר ומנכ"ל ללא ידע בתחום התקשורת?
לפי החוק, יו"ר מועצת הרשות והמנכ"ל יכולים להיות בעלי מומחיות בתחום הניהול של תאגיד עסקי, לאו דווקא מתחום התקשורת. "זהו מצב בלתי סביר בעליל", כותבת שוורץ־אלטשולר. "אם המטרה היא לקדם מקצועיות ומומחיות, אין סיבה לאפשר שבראש המועצה יעמוד איש עסקים שאין לו כל ניסיון בתקשורת". בוועדת לנדס סבורים כי מכיוון שמדובר בניהול גוף עם תקציב של יותר מ-700 מיליון שקל, יש עדיפות לאדם בעל כישורים ניהוליים.
- מדוע הממשלה יכולה לפטר את המנכ"ל?
הצעת החוק מאפשרת לממשלה, בהמלצת השר האחראי, לפטר את המנכ"ל אם הוא סבור כי אינו ממלא את תפקידו כראוי. עם זאת, הליך כזה יכול להתבצע רק לאחר שהשר פנה למועצה וזו כלל לא דנה בעניין (אם דנה והתנגדה להצעת השר - ההליך ייעצר), ורק באישור ועדת האיתור.
שוורץ־אלטשולר מתנגדת בנחרצות להצעה זו, שלדבריה מהווה "שוט" נגד הנהלת הרשות: "אין לאפשר לממשלה להחליט בשום מקרה על הפסקת כהונתו של מנכ"ל הרשות, שהוא גם העורך הראשי שלה. כל המשמעות של הפרדה בין פוליטיקאים לבעלי תפקידים בגוף התוכן מתאיינת אם למרות קיומן של ועדת האיתור והמועצה נותרת בידי הממשלה האפשרות לפטר את המנכ"ל".
- האם עלול להיווצר מאבק על סמכויות בין המנכ"ל למועצה?
אחד החוליים ההיסטוריים של הרשות הוא מאבק תמידי בין היו"ר למנכ"ל. בשנה האחרונה המאבק הזה החריף עד כדי הכפשות הדדיות וניסיונות הדחה. האם מצב זה עלול לחזור על עצמו גם בשידור הציבורי החדש?
החוק קובע כי אם המועצה סבורה שהמנכ"ל אינו ממלא את תפקידו היא רשאית ליטול ממנו סמכויות, למעט את סמכויות העורך הראשי. שוורץ־אלטשולר סבורה כי סעיף זה בעייתי משום שהוא מאפשר למועצה לפגוע בעצמאותו של המנכ"ל, וכי יש להותיר בידי המועצה רק אפשרות לפטר את המנכ"ל ולא להתערב בעבודתו.
סוגיה נוספת שעולה בענף התקשורת היא ההחלטה כי מינויי בכירים בגוף השידור, כמו מנהלי חטיבות וסגני מנכ"ל, ייעשו בידי המועצה ולא המנכ"ל. סעיף כזה עלול ליצור בעיות הן מבחינת ההתערבות בהחלטות המנכ"ל, והן חשש למינויים לא מקצועיים על ידי המועצה - שחלק ממנה אינו בעל מומחיות בתקשורת.
- האם לשר האוצר תהיה השפעה על התקציב וכוח האדם?
הצעת החוק ממשיכה את המצב הקיים בכל הקשור לאישור תקציב הרשות על ידי שר האוצר: שר האוצר הוא זה שקובע את דרכי הכנת התקציב, ובמקרה שההנהלה חורגת מתקציבה רשאי השר למנוע מהרשות לקבל עובדים חדשים או לאשר מענקים והעלאות שכר.
סעיף זה מעלה חשש להתערבות פוליטית. גם שוורץ־אלטשולר סבורה כי אין לאפשר מעורבות כזו. "מנכ"ל הרשות אמור לדווח למועצה ולה בלבד, ואם חרג מהמסגרת על המועצה לנקוט נגדו אמצעים", היא כותבת. "הסעיף המוצע מייתר את תפקיד המועצה כגוף חוצץ בין הרשות לפוליטיקאים".
גורמים אחרים מתנגדים גם למעורבות של רשות החברות הממשלתיות ברשות. לדבריהם, התלות של השידור הציבורי בגוף ממשלתי כמו רשות החברות תפגע ביכולת לסקר ולבקר את רשות החברות, שתחת סמכות האוצר, ולכן בכל מדינות המערב כלי התקשורת הציבוריים אינם נמצאים תחת פיקוח גורמים ממשלתיים.
- ביטול האגרה יפגע בעצמאות הרשות?
ההישג שאותו חגגו ארדן ולפיד היה ביטול אגרת הטלוויזיה. במקומה, יגיעו כ–200 מיליון שקל בשנה לשידור הציבורי באמצעות תקציב ייעודי שיועבר ממשרד התחבורה על חשבון אגרת רישוי הרכב (בנוסף לאגרת הרדיו), וזאת ללא שהפקידים או הממשלה יוכלו להפחית את הסכום או להעלותו.
החשש הוא כי ההכנסות האחרות של הרשות לא יהיו כמצופה - בעיקר בכל הנוגע להכנסות מפרסום החזויות להגיע, לפי הצעת החוק, ל–110–120 מיליון שקל בשנה. בתרחיש שבו ההכנסות האלה פוחתות, הרשות תיאלץ לחזר על פתחי האוצר כדי לבקש מימון נוסף.
"קשה להניח שסכומי התקבולים מפרסום הקיימים כיום יישארו על כנם, ושתשדירי חסות או פרסומות ברדיו יהוו מקור יציב של הכנסה לטווח ארוך", כותבת שוורץ־אלטשולר. לדבריה, בהיעדר אגרה הרשות לא תוכל להתקיים, ולכן יש להעלות אפשרויות תקצוב נוספות, כמו אגרה על בסיס חיבור לאינטרנט.
- האם החוק אכן מבטיח את הקמת גוף השידור החדש?
כדי להבטיח את הקמתו של גוף השידור החדש, הופיע בתזכיר החוק המקומי סעיף בחוק שכולל התניה מפורשת שלפיה רשות השידור הישנה תחדל לשדר רק כשהגוף השידור הציבורי החדש יחל בשידוריו. סעיף זה אינו מופיע כלשונו בהצעת החוק הנוכחית, אלא מפורטים ימי התחולה של החוק - 3 במארס 2015 - אז מועבר השרביט מהרשות הישנה לחדשה.
במשרד התקשורת מבהירים כי הסעיף הקודם בחוק לא הושמט, אלא נוסח באופן אחר ובפועל הרשות הישנה לא תיסגר על לפתיחת הרשות החדשה.
- צריך להתמקד בטלוויזיה ורדיו?
החוק המוצע מתייחס לשני אפיקי שידור - טלוויזיה ורדיו - זאת לצד פעילות ניו־מדיה וחדשנות. אלא ששוורץ־אלטשולר סבורה כי לאור השינויים הדרמטיים בצריכת התקשורת, והמעבר לפלטפורמות דיגיטליות, אין סיבה להישען דווקא על הפלרטפורמות האלה - אלא הרשות צריכה ליצור תוכן שיהיה מותאם להפצה בכל האמצעים.
"האתגר העיקרי עבור השידור הציבורי הוא להשתדרג מהמבנה האנכי והמיושן שלה למבנה אופקי שמייצר תוצרי תוכן חוצי פלטפורמות", כתבה שוורץ־אלטשולר. "יש לראות את שירות התוכן הציבורי כשירות של ספריה דיגיטלית, וממנו לגזור מרכיבים המתאימים לטלוויזיה או לרדיו".
הכתבה פורסמה בעיתון "דה מרקר" ב-17.6.14
