המפיק והבמאי מנחם גולן, מהאישים הבולטים של הקולנוע הישראלי, מת בגיל 85. בן דודו ושותפו העסקי יורם גלובוס אמר הערב בראיון לגלי צה"ל כי "מנחם רק רצה לעשות, עד יומו האחרון. אני חושב שהוא מת מאושר ואופטימי. אני פשוט שבור, אבל הוא ימשיך לעשות סרטים עם אלו שהלכו לעולמם".
גולן נולד בטבריה בשנת 1929, בשם מנחם גולובוס. אחרי מלחמת העצמאות נסע ללמוד תיאטרון בלונדון, וכשחזר לישראל ביים הצגות בתיאטרון המטאטא, בהן מחזות פרי עטם של אפרים קישון ויגאל מוסינזון. ב-1960 נסע ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק.
ב-1963 חזר לארץ וביים את סרטו הראשון, "אלדורדו", בו כיכבו חיים טופול וגילה אלמגור. ב-1964 ביים את "דליה והמלחים", ובאותה שנה הקים יחד עם בן-דודו יורם גלובוס את חברת ההפקות "סרטי נח". אחד הסרטים הראשונים שהפיקו היה "סלאח שבתי", אותו ביים אפרים קישון, בכיכובו של חיים טופול. בהמשך הפיקו את "אני אוהב אותך רוזה" ואת "הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, ואת סרטי "אסקימו לימון" של בועז דוידזון. גולן המשיך במקביל גם לביים בעצמו, ובשנות השישים והשבעים ביים את "פורטונה" (1966), "999 עליזה מזרחי" (1967), "מלכת הכביש" (1970), "לופו" (1970), "קזבלן" (1973) ו"מבצע יונתן" (1977), שהיה מועמד לפרס האוסקר ולגלובוס הזהב.
ב-1978 עברו גולן וגלובוס להוליווד ורכשו את חברת ההפקות הקטנה קנון גרופ. לאחר כמה כישלונות, התחילה חברת קנון להצליח, ותוך כמה שנים קנו לעצמם גולן וגלובוס מעמד של מפיקי-על, לאחר שהשניים הצליחו לפתח מודל חדש של מימון והפצת סרטים עצמאיים. ב-1986 ביים גולן בישראל את סרטו ההוליוודי "מחץ הדלתא". ב-1987 הגיעה חברת "קנון" לשיא כשהפיקה 35 סרטים בשנה, בהם "מעבר לשיא" עם סילבסטר סטאלון. חברת קנון נמכרה לאחר שנקלעה לחובות. גולן נפרד מגלובוס והקים בעצמו את חברת "סרטי המאה ה-21", איתה הפיק בין השאר את "קפטן אמריקה" (1990). החברה נסגרה, והוא שוב הקים עם גלובוס שתי חברות נוספות שגם נסגרו, והשניים שוב נפרדו. בשנות ה-80 הקימו גולן וגלובוס בארץ את אולפני ג.ג. וכן רשת של בתי קולנוע.
באמצע שנות ה-90 שב גולן לישראל והחל לביים מחזות זמר, בהם "עוץ לי גוץ לי", "זורבה היווני", "עליסה", "אנני", "אוליבר טוויסט", "היפה והחיה" ו"צלילי המוזיקה". גולן החזיק בחברת ההפקות "ניו קנון", שבמסגרתה ביים בין השאר את "השיבה מהודו" (2002) על פי הרומן של א. ב. יהושע. בשנת 2005 יצא סרטו "ימים של אהבה". בשנת 2007 יצא סרטו "ריקוד מסוכן".
בפסטיבל קאן האחרון הוקרן סרט תיעודי על גולן ובן דודו, יורם גלובוס, אותו ביימה הילה מדליה. הסרט, The Go-Go Boys: The Inside Story of Cannon Films עוקב אחר סיפורם של שני בני הדודים מטבריה אשר במרדף אחר החלום האמריקאי, יצרו מעל 300 סרטים והפכו חברה קטנה לחברת הסרטים העצמאית החזקה ביותר בעולם, ובוחן את מערכת היחסים המורכבת ביניהם. סרט תיעודי חדש נוסף על גולן גלובוס, electric boogaloo: the wild, untold story of Cannon films , שיצא אף הוא השנה, נעשה ללא שיתוף הפעולה שלהם והוא ביקורתי יותר כלפיהם.
בראיון משותף לנירית אנדרמן שנערך בנובמבר 2010 לרגל רטרוספקטיבה לסרטיהם בלינקולן סנטר בניו יורק אמר יורם גלובוס על ההצלחה של קנון, "אמריקה לא ידעה אז שיש עולם אחר, מחוץ לאמריקה, ושאפשר למכור סרטים בכל העולם. הם היו באים לפסטיבלים ולא מוכרים לאף אחד. אז אמרנו להם 'אתם לא יודעים מה לעשות, תנו לנו לנסות. אם נצליח, נקבל 25% מהכסף, ואתם את היתר'. ובאמת, לקחנו את הסרטים שלהם, באנו לפסטיבל קאן, ועבדנו שנינו כמו חמורים. הדבקנו פתקים על כל המכוניות, כי לא היה לנו כסף, ומכרנו בשבוע אחד סרטים ב-2.5 מיליון דולר! מהסכום הזה קיבלנו 25%, ובכסף הזה קנינו 51% מקנון והשתלטנו על החברה".
בשלב מסוים החליטו גולן וגלובוס לפנות להפקת סרטי איכות וגייסו במאים מוערכים, כמו ג'ון קאסאווטס, שקנון הפיקה לו את "נחשולי אהבה" (1984) בכיכובה של ג'ינה רולנדס, רוברט אלטמן שביים בעזרת קנון את "אהבה מטורפת" (1985) עם סם שפרד וקים בייסינגר, ניקולאס רוג, ברבט שרודר וז'אן לוק גודאר, שגולן הפיק לו ב-1987 את הסרט "המלך ליר", תוך מריבות קשות. על שינוי הכיון של החברה אמר גולן בראיון, "בהחלטה ללכת על הסרטים האלה האגו היה מעורב, כי אני מעריץ במאים גדולים, ברגמנים ועוד. עד אז הייתי עסוק בלעשות סרטים קטנים ומסחריים, שפנו יותר לקהל הרחב, ופתאום היתה לנו הזדמנות לקבל לבית שלנו במאים שלא התקבלו אצל המייג'ורים. כך, למשל, היה עם 'עכבר הברים'. שרודר רץ בהתחלה לאולפנים הגדולים שיפיקו את הסרט שלו, אבל הם לא העזו. לעומת זאת, ליורם ולי היתה תעוזה, וזה גרם לכך שהערך של קנון בעיני העולם השתנה לחלוטין".
השחקנית גילה אלמגור, ששיתפה פעולה עם גולן בכמה מסרטיו הישראליים (וביניהם "אלדורדו", "פורטונה", "מלכת הכביש"), אמרה כי הקולנוע הישראלי העכשווי, על כל הצלחותיו והישגיו, חייב הכל למנחם גולן. "הוא היה איש קולנוע עם חזון וראה בחזונו תעשיית קולנוע בישראל הקטנטנה, כשסרט רודף סרט, סרטים מסחריים וכולי, והוא באמת קם ויישם את זה. בהתחלה עשה סרטים מאוד מסחריים, אבל גם כאלה שנחשבו אמנותיים. הוא עשה כל כך הרבה סרטים והביא לפה כוכבים בינלאומיים, עשה סרטים שדיברו כבר אנגלית. ובעיקר עשה קולנוע שהצליח מאוד בקופות, והקים דורות של אנשים שלא ידעו קודם מה זה קולנוע והתחילו את דרכם בעולם הזה לצדו: תאורנים, גריפים, צלמים, וביניהם צלם כמו אדם גרינברג ומפיקים כמו אבי לרנר ודני דימבורט שעשו אחר כך חיל בהוליווד. מנחם לא הפסיק לעשות ולא הפסיק לחלום. כשבאתי לבקר אותו בבית החולים לפני כמה חודשים, והיה שם יהורם גאון, הוא מיד אמר לנו 'בואו נעשה ביחד סרט'. אני מאוד שמחה על החסד הגדול שעשו לו בקאן, ההתפייסות עם יורם, השטיח האדום, ואושיות הקולנוע מכל העולם שעמדו והריעו לו שם.
"אני אישית כשחקנית אסירת תודה לו. עשינו יחד עשרה סרטים, והתפקידים הראשונים שנעצתי בהם שיניים בקולנוע הישראלי היו בסרטים שלו. אלה תפקידים שחולמים עליהם, ועד אז אני שיחקתי בובות בקולנוע".
יריב הורוביץ, יו"ר איגוד הבמאים ומי שהפיק את הסרט "The Go-Go Boys", סיפר כי דיבר עם מנחם גולן רק ביום רביעי האחרון. "הוא אמר לי 'יש לי תסריט חדש, 'גרנד פסטיבל', על פסטיבל הסרטים האחרון שהיה בתקופת היטלר. משהו לפי סיפור של אפלפלד'. הוא היה היכין והבועז של הקולנוע הישראלי. היה הראשון שהצליח שוב ושוב להחזיר את כל ההשקעה שלו בסרטים ממכירות כרטיסים של סרטים שעשה, והיה זה שסלל את ההצלחה של הקולנוע הישראלי החוצה – קיבל מועמדות לאוסקר, עשה הראשון שעשה קו-פרודוקציות עם חו"ל. וכמובן היה עושה כמויות אדירות של סרטים, לאורך הקריירה שלו הוא הפיק 350 סרטים.
"כשהיינו יחד בקאן, כל אדם שעבר לידו עצר אותו, כולם הכירו אותו, לא היה אחד שלא עצר אותו, פולנסקי, מייק לי, מי לא. הוא קיבל שם אהבה מכולם וזה נורא ריגש אותו, היה כל כך שונה מהיחס בארץ, מחוסר הפרגון. ובהקרנה של הסרט הוא קיבל כל כך הרבה סטנדינג אוביישן, ב'הוליווד ריפורטר' כתבו שזו פעם ראשונה שיש סטנדינג אוביישן עוד לפני שהסרט מתחיל. וכל כך הרבה זמן עמדו ומחאו לו כפיים. הדבר היחידי שעצר את מחיאות הכפיים היה כשהוא עלה לבמה. הוא הגיע עבכיסא גלגלים והתעקש לעלות לבמה ברגל. ואז מעל לבמה הוא אמר לקהל: 'שקט!' ואחר כך הוא לא דיבר נוסטלגיה, לא על כמה הוא מתרגש, הוא פשוט אמר 'יש לי סרט חדש. מי שרוצה לדבר אתי עליו שייגש אלי אחרי ההקרנה, אני פה'.
"מנחם הקריב הכל בשביל הקולנוע. היה פנומן שלא היה כמוהו בקולנוע הישראלי וכנראה גם לא יהיה. הוא סיפר לי שפעם הוא מכר את הפריג'ידר שלו כדי לעשות סרט. את הפריג'ידר! ואמר לי, אם היתה לי דירה הייתי מוכר אותה עכשיו בשביל עוד סרט. ובפעם אחרת הוא אמר לי, אם אתה רוצה להיות במאי אתה צריך לעשות הכל, אתה צריך להרוג את הדודה שלך ולקחת לה את הכסף כדי לעשות את הסרט.
"במסגרת הראיונות לסרט, טרנטינו אמר עליו שהוא שינה את התרבות האמריקאית, והסביר שמנחם הכניס בה אלמנטים חדשים שלא היו קיימים בה קודם. כי הוא היה זה שבעצם הביא לאמריקה ולאמריקאים את הנינג'ות, את הברייקדאנס, את צ'אק נוריס ואת צ'רלס ברונסון. טרנטינו עד היום מחזיק אצלו בבית עותק מקורי של 'אמריקן נינג'ה'. בימי השיא שלו בקנון מנחם הפיק 35 סרטים בשנה, אבל במקביל לכל סרטי האקשן שהוא עשה, הוא הפיק גם סרטים של גודאר ושל פולנסקי. אני זוכר שכשפעם מהמזרח הרחוק רצו לקנות ממנו את 'אמריקן נינג'ה', הוא אמר להם אין בעיה אבל אם אתם לוקחים את זה תצטרכו לקנות גם את גודאר וזפירלי. הוא לא נתן להם לקנות רק את סרטי האקשן, התעקש למכור להם גם את אלה".
כתריאל שחורי, מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, אמר כי "זו אבדה וסופה של תקופה, וסופו של דור חלוצי הקולנוע שהלכו במדבר ופילסו לנו את הדרך. אני חושב שמנחם הנחיל לכולנו אולי יותר מכל את האהבה ללא גבול לקולנוע, ואני חושב שסיפור חייו עם כל העליות והמורדות הוא קודם כל נכונות לעשות הכל ולוותר על הכל למען הקולנוע. בסופו של דבר הוא היה איש נאיבי וחולם גדול, שהצליח עם האנרגיה הבלתי נדלית שלו לממש לעצמו ולהרבה אחרים את החלום, חלום הקולנוע".
הפרטים נלקחו מתוך כתבה שפורסמה באתר "הארץ".
