בארון של ניר ברגמן יש לא מעט פרסים. סרט הגמר של לימודיו, "סוסי ים", זכה בפרסים בינלאומיים ובתואר הסרט הטוב ביותר שנוצר אי פעם במסגרת ביה"ס לקולנוע סם שפיגל. הסרט "כנפיים שבורות", סרטו הראשון, זכה בפרסים בברלין, טוקיו, פסטיבל קאן, טורונטו ובארה"ב. באותה שנה גם זכה בשמונה פרסי אופיר. סרטו השני, "הדקדוק הפנימי", זיכה אותו בפרסים בפסטיבל ירושלים ובטוקיו. גם בתחום הטלוויזיה ברגמן פעיל מאד. בין הסדרות שביים: "מעורב ירושלמי", "בטיפול", "להוציא את הכלב" ו"מגדלים באוויר". בימים אלה עלה סרטו "יונה", על חייה של המשוררת יונה וולך, לשלב המועמדים לפרס אופיר. לרגל המועמדות הוא הסכים למכור לאתר "תעשייה" סודות מקצועיים וגם כמה עצות טובות.
מה הייתה העבודה הראשונה שלך בתחום ואיך השגת אותה?
השנים הראשונות עם תום הלימודים היו הקשות ביותר. הסתובבתי עם הסרט הקצר "סוסי ים" בתיק והגעתי לכל מיני פגישות בכל מיני חברות הפקה ולמרות שהסרט עשה רושם, חששו לתת לי עבודה בבימוי. באותה תקופה שחקתי כדורגל עם חברה מערוץ הספורט בחוג שבועי בימי שישי. לאחר בקשות חוזרות ונשנות הם הסכמו לתת לי צ'אנס לביים כתבה על שוער בית"ר ירושלים לתכנית "שער חמש". יצאתי לשלוש כתבות עם חונך (דני מנקין האהוב) ואח"כ אשרו לי לצאת לביים כתבות צבע לבד. זו הייתה עבודה נהדרת כיוון שהתנהלה בעיקר בסופי שבוע ובזמן הפנוי כתבתי את סרטי הראשון, "כנפיים שבורות". בסופו של דבר – דווקא בקרנות הקולנוע יש ליוצר צעיר את הסיכוי הגדול ביותר. דווקא שם סרט הגמר שלך משמעותי וחוסר הניסיון שלך מתקבל כמשהו מסקרן וטרי שעלול לעבוד לטובתך. התסריט שלך נבחן מול תסריטים אחרים ולא מול שמות הכותבים. מבחינתי זה עד היום ככה – לטוב ולרע... אנשים נוטים לחשוב שאם במאי כזה או אחר יגיש תסריט הוא מייד יקבל תקציב, אבל זה לא נכון. נדחיתי על ידי הקרנות פעמים רבות ותמיד קבלתי את זה בהבנה ובאמונה שמי שקיבל התאים יותר. נדמה לי שבטלוויזיה יותר קשה להתברג בגלל החששות התמידיים של הזכיינים לגבי רייטינג, אבל גם שם נדמה שיש שינוי ובהתמדה יוצרים צעירים משתלבים.
באיזו עבודה שלך אתה הכי גאה?
הסרט שאני גאה בו יותר מכל הוא "סוסי ים", סרט הגמר שלי. אני אוהב את התום והפשטות שלו.
באיזו עבודה שלך אתה הכי פחות גאה?
בסרט שנה ב' "יומית", סרט ללא מילים בהשראת משל המערה של אפלטון. סרט סימבולי להחריד...
מה נותן לך השראה?
הופעות רוק.
איזו עצה אתה מצטער שלא נתנו לך בתחילת הדרך?
לעשות קופות גמל וקרנות השתלמות. וכל צ'ק מאימא לרשום למס הכנסה כי אח"כ יש הצהרות הון. האמת אני לא מצטער על כלום. הכל זה למידה. גדלים גם מטעויות ואני לא מתרפק ולא מכה על חטא, פשוט ממשיך הלאה. נגיד שהיו אומרים לי כמה קשה יהיה להתפרנס, אז מה, לא הייתי יוצא לדרך?
עם מי היית רוצה לעבוד ולמה?
הייתי רוצה ללמוד ממיכאל הנקה. בעיני הוא הבמאי הכי מעניין שעובד היום. הייתי רוצה ללמוד גם מלארס פון טרייר - לא מת על הסרטים שלו אבל תמיד מביט בהשתאות ולא מבין איך הוא מביים. וגם הייתי רוצה לעבוד עם סטיב מקווין כי אני מתרגש מפריימים שלו כאילו הם יצירות אומנות מוזיאוניות.
מה היה גורם לתחום שלך להיות יותר מקצועי ומוצלח בארץ?
אם היינו דוברי אנגלית הכל היה פשוט יותר. כישרון הרי לא חסר כאן. אין לי הרבה מה לחדש - הקושי העיקרי בארץ הוא שטח המחייה היצירתי המצומצם שכולנו נלחמים בתוכו. אולי בגלל זה כל כך קשה לנו לפרגן. בעיית הבעיות של התחום שלנו היא תקציב. אם יותר כסף יוזרם ליצירה יהיה יותר מקום ונוכל לחיות לאורך זמן מהעשייה שלנו (אז בעצם בעיית הבעיות שלנו היא שאין שלום עם הפלשתינאים).
לו יכולת להחזיר את הזמן לאחור מה היית עושה אחרת?
כלום. לא מאמין בזה. לא מאמין שיכולתי לשנות כלום. אם הייתי יכול לשנות דבר אחד לא הייתי מי שאני. הדבר היחידי שאני יכול לנסות זה ללמוד מטעויות, אבל נדמה לי שאני אעשה את אותן טעויות גם בעתיד.
ולסיום עשה ואל תעשיה בתעשייה הישראלית
חשבתי בכנות במה אני יכול לתרום מניסיוני - בחרתי לייעץ רק על כתיבה כי נדמה לי שהעצות חוצות ז'אנרים (עצות אלה הן עצות שאני נותן קודם כל לעצמי).
כתיבה זו עבודה. קשה לכתוב בזמן שעובדים במשהו אחר. חייבים לפנות זמן איכות לכתיבה בדיוק כמו בנאי שקם בבוקר והולך לעבודה.
יש מועד הגשה - אני חייב להגיש! לא נכון. חייבים להגיש פרויקט כשמרגישים שהוא מבושל היטב ומוכן להגשה. התחרות קשה מאוד בקרנות ואצל הזכיינים. תסריט לא יעבור כי הוא טוב – תסריט יעבור כשאי אפשר לסרב לו. תמיד כשהגשתי פרויקט שלא היה מבושל מספיק – לא עברתי. מצד אחד זה בסדר, תסריטים לפעמים עוברים בפעם השנייה והשלישית ויש כאן אלמנט של "חפירה" איטית שנדרשת מאתנו. מצד שני – אם הרגשתי בעצמי שהתסריט לא שלם – אז למה שהם יחשבו אחרת?
לקריאת הכתבה המלאה היכנסו לאתר תעשייה
