שחקנים תמיד מסקרנים אותי. רמת הפתיחות, היצירתיות, הביקורת העצמית הנוקבת והיכולת לשים את עצמך ככה, כמו שאתה, לשיפוטם של אחרים שוב ושוב. היכולת לחכות לאודישנים, להתכונן אליהם, כל פעם לקוות והרבה פעמים להתאכזב, גם אם הסיבה שלא קיבלתם תפקיד בכלל לא קשורה ליכולתכם כשחקנים. זה מקצוע קשה ונהדר באותה המידה ולא כל אחד מסוגל לו. מכל השחקנים שלמדו אצלנו בסדנאות, והם רבים מאד, הבנתי דבר חשוב: שחקנים עובדים עם תסריט ויודעים איך לקרוא אותו, אבל בהרבה מקרים לא רואים את התמונה הכוללת ולעיתים אפילו מתקשים לענות על שאלות כמו: מהי סצנה, מהי מטרתה ולמה היא קורית במקום ובזמן שהיא קורית בו. ולמה חשוב לדעת את זה? מכמה סיבות. הראשונה, כשמבינים את אמנות התסריטאי ואת מטרותיו מבינים לעומק לא רק את הדמות שלך, את מצבה הרגשי ואת הרצון שלה, אלא את מטרת התסריט כולו, את התמונה המלאה. ההבנה הזו משפרת את היכולות שלכם כשחקנים: המשמעות של הדברים ברורה יותר, עמוקה יותר ולכן היכולות שלכם ליצר דרמה, סבטקסט או רגע קומי, עולות לאין שיעור. ולא רק זה. ההבנה הזו גם מאפשרת לכם לקחת את גורלכם בידיכם: "פאודה", "זגורי", "עספור", דנה מודן, אדיר מילר, "הפרלמנט", אלה רק קצה הקרחון (ורק כחול לבן) של מי שהחליט להחליט בעצמו מה הוא/היא רוצה לשחק. רוצים את תפקיד חייכם? במקום לחכות לו, תכתבו אותו. | .jpg) |
נכון, בדרך ינסו לעצור אתכם, לאו דווקא גורמים חיצוניים. "אולי אני לא כותב מספיק טוב?" "את מי יעניין מה שיש לי להגיד?" "אולי יגנבו לי את הרעיון?" ועוד ועוד. כל אלה לא קשורים להיותכם שחקנים, הם קשורים להיותכם כותבים באופן כללי. וולקאם טו דה קלאב. חר- דות- קום. אתם יכולים לקרוא כמה הצעות ל"איך להתגבר על המבקר העצמי" בלינק הזה, אבל תכלס, פשוט תתחילו לכתוב וזהו. שיצא רע, אבל לפחות שיצא, נתמודד אחר כך. אגב, די בטוח שזה הרבה יותר טוב ממה שאתם חושבים. אז מתוך הניסיון והאהבה הרבה שאני רוכשת לכם, שחקנים, יש כמה טעויות ששמתי לב שחוזרות על עצמן כששחקן מתחיל לכתוב. אני יודעת שזו הכללה, אבל מכיוון שאלה עצות טובות גם בכללי, לכל מי שרוצה לכתוב, אז הנה כמה דברים שכדאי להיזהר מהם כששחקנים הופכים לתסריטאים: - הזדהות יתר עם דמות אחת. כששחקן מקבל דמות לגלם, הוא "נכנס לתוכה" ומנסה לראות את העולם מתוך עיניה. זה מעולה וזה יתרון שלכם כשחקנים. כותבים שאינם שחקנים צריכים להבין איך עושים את זה בכלל ולכם יש ניסיון רב בכך. עם זאת, שחקנים נוטים להזדהות מאד עם הדמות שלהם ופחות להשקיע זמן בדמויות האחרות וכתסריטאים זו בעיה. כתסריטאית "כולם הם בני" ואני צריכה להכיר את כל הדמויות מצוין, ראשיות כמשניות. זה תרגול טוב גם לכם כשחקנים, ברגע שאתם מסוגלים לראות גם דרך העיניים של הדמויות האחרות בסצנה, כל הסצנה עולה רמה. יש הרבה יותר סבטקסט, יותר משמעות והרבה יותר קונפליקט, וקונפליקט כידוע, זה מאסט.
- יותר מידי/פחות מידי הוראות. בתור שחקנים אתם יכולים להיות מאלה ששונאים שאומרים להם בדיוק איך להגיד כל רפליקה ואתם יכולים להיות מאלה שירצו לדעת בדיוק למה התכוון התסריטאי. לכן שחקנים נוטים ליותר מידי/פחות מידי הוראות בימוי בתסריט. התשובה היא כמובן, איפשהו באמצע. אם זה מאד חשוב לתסריטאי, הוא יכתוב הערת בימוי. אבל בגדול, גם התסריטאי צריך להבין שהתסריט שלו הוא בסיס ליצירה משותפת והוא צריך לתת מקום לכל אנשי המקצוע מסביב (בימוי, שחקנים, צילום, תפאורה ועוד) את החופש האמנותי לתת משהו משלהם. פעמים רבות זה מה שעושה את הסצנה בסופו של דבר. נכון, צריך לכוון ולהתעקש על מה שמאד חשוב, אבל גם לדעת לשחרר.
- מחסור בריאקשנים ותיאורים- באותה נימה, שחקנים נוטים לכתוב פחות תיאורים בסצנות. אולי בגלל שזה ברור להם מאליו, אולי בגלל שהם רואים זאת כל כך בבירור בראש שהם משוכנעים שאין צורך, אבל הרבה פעמים שחקנים פשוט שוכחים לכתוב תיאורים, או מתקמצנים בהם. התיאורים בסצנה הם הזדמנות מעולה לתת עוד מידע בצורה חזותית, מבלי לשבור את הראש אחר כך איך להכניס את המידע הזה בדיאלוג. נכון, גם פה צריך לדעת לסנן מה חשוב ומה לא, אבל אי אפשר לסיים סצנה שמישהו עוזב את החדר בכעס מבלי לתת ריאקשן של מי שנשאר בפנים.
- סיפוק מיידי לעומת עבודת תכנון ומחשבה- שחקנים הם אנשי ביצוע. זה מאד מאד חשוב גם כתסריטאים, כי תכלס, צריך לכתוב. עם זאת, חלק ניכר מעבודת התסריטאי היא בתכנון שלפני הכתיבה ופה לשחקנים רבים יש חוסר סבלנות מסוים, "נגיע לשם ונראה איך זה מתפתח". כמו שיוצאים לטיול עם מפה, גם כדי לכתוב תסריט צריך מפה. זה לא אומר שאם רואים פתאום שביל צדדי מעניין אסור לפנות בו, להיפך, רצוי לפנות בו כדי לראות אם גם דרכו אפשר להגיע ליעד, אבל היעד צריך להיות ברור וגם התחנות המרכזיות בדרך. לשם כך צריך לעזוב רגע את הכתיבה ולעסוק בתכנון. היכולת שלכם לאלתר היא נכס, גם בכתיבה, אבל האלתור מגיע אחרי הכנות ותכנון מעמיק.
- ההווה קובע- שחקנים רבים, כשהם בונים דמויות, שוקעים עמוק עמוק לתוך העבר של הדמות. זה גם בגלל היכולת של שחקנים להגיע לעומקים וגם בגלל עבודת הרקע שאתם עושים על הדמויות שלכם. זה לא מתבטל בתסריט כמובן, אבל בתסריט מה שרואים על המסך קובע. משם מתחיל הסיפור. כל מה שקרה קודם הוא אמנם הסיבה שהדמות היא כפי שהיא, אבל כשמתארים דמות בתסריט התיאור צריך להיות בהווה. בתסריט לקונפליקט פנימי, התחבטויות וזיכרונות של הגיבור, לכל אלה חייב להיות ביטוי חיצוני, בהווה.
- לכתוב לעצמך תפקיד- כן, אם זו המטרה אין בכך שום בושה. להיפך. עם זאת, שחקנים שכותבים לעצמם תפקיד עלולים "לשמור על עצמם" יותר מידי ולמנוע מהדמות לעשות את מה שהיא חייבת לעשות מבחינת הסיפור - כי זה לא נראה טוב, כי אתם לא רוצים לשחק את זה, כי מה יגידו וכו'. כתסריטאים הנאמנות שלכם היא קודם כל לסיפור. מה שטוב לסיפור זה מה שחשוב. השחקן הנכון צריך למלא את התפקיד הנכון לסיפור הספציפי. יתכן בהחלט שתאלצו להוכיח לעצמכם התסריטאים שאתם השחקנים הנכונים לסיפור הספציפי. לא בכדי שחקנים רבים עשו אודישנים לתפקידים בתסריטים שהם בעצמם כתבו, כי הם רצו שהשחקן המתאים ביותר יגלם את התפקיד, גם במחיר ויתור (אגב גם תפקיד משנה טוב יכול להביא אתכם לאותו מקום).
כל אלה הן נקודות שצריך לשים אליהם לב, אבל בבסיס של כל סעיף וסעיף כזה אתם, כשחקנים, ביתרון גדול. שחקנים מבינים דרמה וקומדיה, מבינים את החשיבות של יצירת הזדהות. המקצוע מחייב אתכם להיות רגישים, פתוחים ומסוגלים לרדת לעומקם של דברים בלי לפחד יותר מידי ואלה בדיוק התכונות שצריך תסריטאי טוב. לא פחות חשוב מזה, אתם מבינים את החשיבות של ביקורת ויודעים גם לקבל אותה וגם לתת אותה בצורה מכובדת וראויה. בגדול, כיף מאד לעבוד אתכם. מרב שקד היא תסריטאית ("מגדלים באוויר" ערוץ 10) ומנחת סדנאות לתסריטאות. |
