מניף את הדגל: דביר בנדק לוקח אחריות על התכנים התרבותיים

למדתי להפסיק לרצות לספר על עצמי ולהיות מוכן לספר סיפורים של אנשים אחרים, באופן הכי לא שיפוטי, כדי שקהל יוכל לחוות אותם כפי שנכתבו ולשפוט בעצמו. למדתי שיש לתיאטרון כוח רב ומפתיע ואין זה מתפקידי לקבוע מה ראוי להציגו ומה לא אלא לתת לצופה לעשות את ההחלטה הזו. הבנתי שאין חומרים ימניים/שמאלנים מדי או נחותים/ערכיים מדי או רעים/טובים מדי ושהכל צריך להיות מובא בפני קהל כדי שאנשים יחוו גם חוויות שונות/רחוקות/זרות מסדר היום שלהם וילמדו גם על האחר והשונה וגם על עצמם. ראיתי בעצמי איך בדיון עם תלמידי תיכון אחרי ההצגה רביזור שעוסקת בממסד מושחת ומוסר פגום, מתחילים התלמידים לשאול שאלות על שחיתות מוסר וגבולותיהם. ואין הם מנסים מיידית למצוא את ההקבלה למציאות שבה הם חיים היום וכך מתחילים לשאול שאלות חשובות על איזו חברה בה היו רוצים לחיות.

את אותם הדברים למדתי בטלוויזיה. מתוקף תפקידי כיו"ר הארגון אני משתתף לפעמים בדיוני וועדת הכלכלה בכנסת, שדנה בעתיד הטלוויזיה המסחרית. אמרתי באחד הדיונים שעסק בתמהיל התכנים הרצוי, שמתוך הכרה בעובדה שתלמיד ישראלי מבלה מול הטלוויזיה והמחשב שלו עד שש שעות ביום (לפעמים יותר מבית הספר), עלינו להיות אחראים מספיק ולקיים את הדיון הזה כדיון משותף לוועדת הכלכלה ולוועדת החינוך, כי שכשאנו דנים בתכנים בטלוויזיה אנחנו דנים בחינוך ילדינו וזהו דיון אחראי ומחייב. צריך לחשוב טוב טוב איך בונים את התמהיל כך שיספק גם בידור, גם ריאליטי, גם דוקו מציאות, גם דרמה שמשקפת מציאות וגם תכניות מחזקות ערכים ומפתחות אישיות. זהו דיון עיקש שאני מרגיש שמחובתי לקחת בו חלק בשם השחקנים בישראל כי הם השליחים ולטובת החברה הישראלית כי היא המחונכת והמורווחת. אין ספק, למשל, שלמשקל הריאליטי בטלוויזיה המסחרית ניתן לאחרונה מקום דומיננטי מדי ואת הערכים שמייצגים מרבית תכוניות הריאליטי עדיף לספוג בכמויות הרבה יותר קטנות מאלו שמוגשות לנו. יש בפירוש לתת יותר מקום לדרמות ערכיות כדוגמת חטופים או המשרד (שבה, גילוי נאות, אני משתתף) שמציירות מציאות שממנה עולות שאלות ומתחדדות מטרות קיומנו כחברה.

ולקולנוע, שלטעמי הינו קצפת היצירה, יש לו השפעה כמעט מאגית על הקהל. למדתי שגם כשמספרים סיפור מבדר, על חבורת גברים שמנים שמגלים את הסומו ומשנים את חייהם, ובטוחים שלכל היותר עשינו שמח לכמה אנשים במשך שעה וחצי, אפשר לקבל מכתב מאישה מדהימה שהסרט גרם לה לחשוף את ביתה האוטיסטית לעולם. לדבריה: "אם אני יכול לקבל את השונות שבי ולהסתובב עטוף חיתול אדום באמצע שוק רמלה אז מה זה להחליט שזו לא בושה להיות אוטיסטית ולגרום לעולם לקבל אותה על שונותה". זה ללא ספק הדבר המרגש ביותר שקרה לי בקריירה ושבעזרתו הבנתי סופית שהרצון שלי הוא להניף דגל של אחריות ולהוביל תהליך של ליווי שינוי וחשיבה ערכית אצל מקבלי ההחלטות בבניית התכנים בתיאטרון בקולנוע ובטלוויזיה כי הם חלק מהותי מהחברה שלנו, הם הדבק החברתי שלנו.

כתבתי ארוכות על האחריות לשחק כל תפקיד ועכשיו בכמה מילים על האחריות לא לשחק בכל מחיר. לא בכל מחיר כי עלינו להיות מסוגלים להתפרנס ממקצוענו. אמנם באחת מאמנות אונסקו הנוגעות לאמנים חתומה ישראל על הצהרה כי אמנים צעירים יסובסדו מינימלית גם אם לא יעבדו. זאת  כדי שימשיכו להיות שחקנים ולתת מפירותיהם אחרי 20 ו-30 שנה כשהם מנוסים ומעניינים, ולא להפוך מלצרים שנה אחרי סיום בית הספר למשחק כי אין להם מה לאכול. אבל ישראל כמו ישראל, לא מקיימת הכל וסטטיסטיקת נשירת השחקנים מהמקצוע עומדת על כ-80 אחוז בחמש השנים הראשונות אחרי בית הספר למשחק, ואנחנו מפסידים שחקנים נפלאים.

לשחקנים אין שכר מינימום וכשאינם עובדים הם אינם מקבלים דמי אבטלה. המוסדות המעסיקים אותנו אינם נתונים לקריטריונים ברורים בהעסקתנו וכך יוצא שעלינו לדאוג אישית שנועסק בשכר ראוי ושנשולם בכלל. שח"ם עסוק בטיפול אינטנסיבי בכל הנושאים האלו שציינתי וההצלחות אינן מבוטלות. אני מאמין כי כשחקנים עלינו להיות מסוגלים באותה נשימה גם לשחק בסרט סטודנטים נטול תקציב כדי להתנסות בקולנוע ולהכיר יוצרים אחרים ואף לעשות זאת בחינם, ומצד שני לדרוש את גמולנו בנדיבות כשמדובר בתפקיד טוב בסדרה מוצלחת בערוץ מסחרי שמוכר זמן פרסום ומרוויח היטב, ואין שום סיבה שלא נרוויח בהתאם. שבאותה נשימה נשתתף בהצגת פרינג' קטנה במקלט שכונתי שבגלל קיצוניותה לא נרכשה על ידי תיאטרון גדול ואפילו כסף לאוטובוס הלוך וחזור לא נקבל, ומצד שני נתוגמל היטב כשמדובר בתפקיד בהצגה גדולה שנמכרת הרבה ושצופיה שילמו לא מעט כדי לראותה.

ולבסוף עניין הפלטפורמות. אני מאמין ומוביל את החשיבה הזו בארבע שנות כהונתי כיו'ר שח"ם, כי עלינו להיות בכל מקום בו מתקבלות החלטות שיש להן נגזרות על מקצוענו. מהנהלות אומנותיות של תיאטרוני פרינג' ודרך הנהלות אמנותיות ודירקטוריונים של תיאטרונים רפרטואריים גדולים, הנהלות מוסדות תרבות מעסיקי שחקנים, מנהלי תרבות במועצות ובעיריות, קרנות קולנוע, מועצת הכבלים והלוויין, מועצת הרשות השנייה, מליאת רשות השידור, ועד לוועדות מנהל תרבות, מועצת הקולנוע ומועצת התרבות של משרד התרבות. בחזוני-ובחלקו כבר הצלחנו-בכל מקום כזה ישב שחקן או שחקנית שידאגו לאינטרסים שלנו כמגזר עובדים תוך שיקולים אחראיים של תפקידנו בחברה הזו שלה אנו רוצים לקרוא בית ושיהיה בה קצת שלום. עצמאות שמח.

דביר בנדק, שחקן ויו"ר שח"ם-ארגון השחקנים בישראל.

משחק כעת בדון ז'ואן בתיאטרון גשר שמציגה בכל רחבי הארץ.

התפרסם לראשונה באתר "עכבר העיר"